מסע מאה הימים של רענן לוי

 

                                                                                                                    יוני, 2022

                                             מסע מאה הימים - רענן לוי

פרק א' - חורבן או מתנה?

כבר בתחילת הקורונה היה ברור לכל מי שבענף התיירות - הלכה שנת התיירות הנכנסת לישראל לשנתיים הבאות, ואולי אף ליותר. בהמשך כבר היה ברור שגם 2022 הלכה לה. מה אעשה עם כל הזמן שהתפנה לי? איך יראו 3-4 השנים הבאות אם הקורונה תימשך? השאלות האלו העסיקו אותי מאוד אבל יותר מכל העסיקה אותי  

עוד שאלה: מה תמיד חלמתי לעשות וחשבתי שלא יהיה לי זמן לעשות לעולם? על שאלה זו, היה לי קל יותר להשיב. 


פרק ב' - ביי !
כשעליתי לטיסה מנתב"ג לסיאטל בסוף מאי 2020 - חשבו שהשתגעתי. זה היה נראה אז משהו שלא עושים. הייתי לבד בכל מקום. נתב"ג היה ריק מאדם. המחזה היה כל כך מדהים שלא האמנתי שמהמקום הזה תצא טיסה לנוארק עוד שעתיים. דיילת קרקע חביבה הופיעה פתאום 45 דקות לפני הטיסה ובחמש דקות עשתה צ'ק אין לכל ששת הנוסעים. על המטוס היו יותר אנשי צוות מנוסעים. נוארק היה ריק. את המסלול שהייתי עושה 4-5 פעמים בשנה בין רבבות אנשים בטרמינל C ועם טיסות מפוצצות, ראיתי הפעם ריק מאדם. על הטיסה לסיאטל היו 15 איש. שדה התעופה של סיאטל, Sea-Tac, גם היה ריק. כשחיכיתי לקחת את התיק שלי מהמסוע, עמדתי שם לבד. "הזיה" כמו שאומרים, רק על באמת.

הוצאתי את ה Vstrom 1000 שלי מהסטורג' בסיאטל שעתיים אחרי הנחיתה שם. האופנוע, 2014, בסך הכל עם 8,000 ק"מ עליו. חדש. עד אותו היום אם הייתי נוסע עליו 5-10 ימים בשנה זו היתה חגיגה. עוד הייתי מחשב כמה כסף חסכתי בשכירויות רכב, כדי להרגיש יותר טוב עם מה שהיה נראה אז ב 2014, כרכישה פזיזה ולא הגיונית.

כשנסעתי אמרתי לאשתי "10-15 ימים כזה". אבל בתוך תוכי ידעתי שזה יהיה פחות. השיא שלי ברכיבות ארוכות ורצופות היה 3 ימים וחשבתי ש 8-10 ימים על אופנוע, יום אחרי יום, יספיקו לי. השאר זה בונוס, אולי יומיים-שלושה בווגאס עם שני חברים - והביתה. 


             

אחרי עשרה ימים של רכיבה התקשרתי אליה בפעם הראשונה. יש לנו קטע כזה של בקושי מדברים כשאני בחו"ל. "אני לא יכול להפסיק", אמרתי לה. תיארתי לה את ה ONP , את הרי הקסקייד את HWY 20, את ערבות האוקונוגן ומעבר לולו, את מפלי השושונ'ה בדרום איידהו, ואת ההרים האדומים ממזרח לסידר-סיטי אשר ביוטה. התמונות המדהימות ששלחתי פה ושם חיזקו את הסיפור. איזה אושר היה זה למצוא את הנקודה בה אקים את האוהל שלי בערב, לאכול אוכל אמיתי שאני מבשל ולדהור עם האופנוע במקומות היפים בעולם, על הכבישים היפים בעולם, ולבד..., מה שלא עשיתי מעולם, וחשבתי שגם לא אעשה לעולם... כי מי בכלל רוצה להיות לבד ימים שלמים?

ללבוש את אותה חולצה שלושה ימים, ושלא אכפת. להיות על הרגליים מ 7 בבוקר עד חצות, ושלא אכפת. לשמוע חיות מחוץ לאוהל, ושלא אכפת. להיות צמא, רעב, עייף, עצוב, שמח או נדהם, מת מקור ומת מחום - כל זה לפעמים באותו היום, ושזה פשוט כייף. לא לבדוק מיילים שבוע ושזה מרגיש פנטסטי. "אז אל תפסיק!" היא ענתה. "תמשיך כמה שבא לך, זה משהו שעושים פעם בחיים", הפצירה בי.


                                  

השתכנעתי בקלות והמשכתי בטיול. יותר ויותר זה הרגיש נכון, נעים, אינסופי, גדול מהחיים, משהו שלאט לאט נכנס לך לעצמות ופתאום אתה ממש לא רוצה להפסיק. ביום ה 26 (!!!) החניתי את האופנוע אצל חבר טוב בסן פרנציסקו, אחרי טיפול והתקנת צמיגים חדשים במוסך סוזוקי והמראתי חזרה הביתה.

פרק ג' - המחלה התפרצה

9,500 ק"מ עשיתי ב 26 הימים האלה. חזרתי הביתה בסוף יוני 20', ישר לבידוד הירואי של 14 יום במרפסת ביתי. בדיעבד, היעדר עבודה ושעות אינספור בבידוד היו מתנה גדולה. נכפתה עלי מנוחה ממושכת ולאט לאט התחלתי לשחזר כל שעה מהמסע הענק ממנו חזרתי זה עתה. יותר ויותר התחלתי להבין כמה עצומה היתה החוויה.

בחודשים שלאחר שובי מהמסע התפרץ הנגיף. הסתבר שהייתי נשא כל חיי ולא ידעתי. פתאום התחילו לי "טיקים" בכף הרגל השמאלית, כמבקש להחליף הילוכים באופנוע. אשתי אמרה לי שלפעמים בלילה היא יכולה להישבע שאני נותן גז עם יד ימין, ואפילו סוחט את הקלאץ לא פעם. בוהה שעות ומריץ זכרונות בראש. פעמים רבות כשהייתי תקוע עם האוטו שלי בכבישי הארץ הפקוקים, כל מה שראיתי מולי זה מפלי מים שוצפים, הרים עוצרי נשימה, גאיות שנחפרו משך מיליארדי שנה, דובים ואיילים במשקל חצי טון. המחלה החמירה יותר ויותר ואפילו החלפתי את ה GS1200 המהמם שלי במוטו גוצי V85tt, אבל זה לא עזר. הגעגועים ל VSTROM ולחיים בדרכים רק הלכו והתעצמו. לקראת אביב 2021, זה כבר היה רשמי - אני חולה ואני במצב אנוש.

פרק ד' - "תיסע" היא אמרה לי "תיסע"...
"תיסע, תיסע שוב!!!", אמרה. הפעם כבר היה מדובר בעניין בריאותי. נסעתי. בכל זאת, היא מבינה ברפואה הרבה יותר ממני, אז נסעתי. הפעם חשבתי על משהו קצת ארוך יותר..., 30, אולי 35 יום. היה ברור ש 26 ימים זה רף שקל יהיה לעבור אותו והפעם הזו תהיה ארוכה יותר. נסעתי בפעם השניה בתחילת יולי 2021.

הפעם זה הרגיש אחרת. המפגש עם ה VSTROM אצל החברים בסן פרנציסקו היה שונה מאוד. הפעם, חיבוקים, נשיקות ושמחה אמיתית בלב. ידעתי מה הולך להיות וזה הרגיש כבר כל כך שונה. חיברתי את המצבר והוא הניע בלחיצה אחת אחרי חודשים ארוכים של המתנה. בפעם הקודמת לא היה לי שום רגש. "אופנוע..., מה קרה?". אבל הפעם ממש שמחתי לראותו. שחור מבריק ומוכן לכל משימה. שרירי ובעל רגליים חזקות, צעיר ונמרץ, אבל מנוסה. וכך קיבל אותי, עם חיוך אוהב, כמו של כלב נאמן שלא ראה את בעליו זמן רב. "איזה שטויות", חשבתי לעצמי. האנשה של אופנוע היתה נראית לי תמיד כמשהו מאולץ ודי מטופש. במיוחד כשנותנים להם שמות של נשים. כאילו.., מה הקטע?  אם ל - VSTROM  שלי יהיה פעם שם, חשבתי, זה לא יהיה שם של בחורה. זה יהיה שם של סוס. סוס שחור. סוס חזק, יפה, וכמו הויסטרום - צנוע. רק לתת. לא מבקש כלום. שקט וחזק ולעולם לא רוצה כלום חוץ מלרוץ בחוץ והרבה. שנינו יודעים היטב מה הוא יכול לעשות. אבל הוא יעשה רק מה שאבקש.


            

הפעם הזו היתה איכותית, מתוכננת ומקצועית פי כמה. "חזרתי לשטח", לאופנוע ול"וייב" המשוגע של החיים על אופנוע שבועות שלמים. המקצוענות כבר הגיעה לשיאים חדשים. הרכיבה מדוייקת, הגנתית, זהירה ומרגיעה. העוצמה של האופנוע מתפרצת לה איפה שנכון, איפה שבטוח ורגוע. עוצר המון. נושם המון.

לטייל, זו מיומנות. היא הולכת והופכת אט אט למצויינות. אחד המדדים הכי טובים היו - לא קונה כלום!. שבועות שלמים על האופנוע ולא קונה שום דבר חוץ מדלק, מים ואוכל. איזה כייף.  

הציוד - במיטבו. מיטת שדה קלה, מזרון, כרית, שק שינה ואוהל. בגילנו כבר יודעים - קונים רק את הטוב ביותר, הכי משתלם בסוף. יריעת צל גדולה, אקדח זיקוקים, משור עצים, כפפות עבודה, כלי מטבח, 3 כוסות זכוכית של עלית, Fuji XT3 עם העדשות שאני אוהב, שני חבלים 25 מ' כל אחד, ארבעה פנסים מסוגים שונים, אוכל ומים חירום ל 24 שעות, אייפד, סכין פלסים עלי כל הזמן, לדרמן, מטענים לרוב, קצת בגדים, קצת כלי רחצה, כיסא מתקפל, חכה, מד לחץ אוויר, מיכל ג'יפה לפנצ'רים, שקיות אשפה, כלי מטבח לבישול יעיל ושתי גזיות, סכינים וקרש חיתוך, ערכת ע"ר בסיסית, ערכת אש מנויילנת, שני טלפונים ליתר ביטחון. אפילו ג'ינס וחולצת כפתורים ונעלים יפות, היו לי. והעיקר - מפות מיוחדות של הכבישים היפים ביותר בצפ' מע' ארה"ב. כל אלה, אוחסנו בתוך שלושה ארגזי GIVI-TREKKER  מעולים ותיק גדול של 90 ליטר מונח על הכיסא שמאחור להפחתת המומנט בשולי  האופנוע.

        

בטיול הזה, (השני), גמעתי כ 21,000 ק"מ, והוא נמשך 72 יום. כ 22 לילות באוהל והשאר בבתי מלון קטנים או Abn'B , ופה ושם אצל אנשים בבית, או חברים, או סוג של "מלאכי שביל" של אופנוענים בארה"ב, אצלם בבית או במחסן או חדרון כלשהו בחצר. 

פרק ה' - כמה אמריקה יפה...

אחרי אינספור טיולים בארה"ב, קנדה, מקסיקו, הוואי, אירופה, מזרח אירופה, אפריקה, הודו, תאילנד וקובה, אני יכול לומר באחריות: מבחינת טבע ומראות של נוף בראשית, יערות, מים וחיות..., תופעות גיאולוגיות בלתי נתפשות, יערות עצומים ואינסופיים..., אין, פשוט אין, כמו הנופים של צפון מערב ארה"ב. ברמה של לא הגיוני ממש. אם היה צריך לדרג את הכבישים היפים בעולם..., רבע מהם במדינת וושינגטון. אם היה צריך לדרג את הנהרות היפים בעולם, הם באיידהו. הקניונים המטורפים של יוטה - אין שני להם. הפסגות המושלגות של הרי הרוקי ואיילים מפלצתיים - זוהי קולורדו. עצי רד-ווד בגובה 50 מטר בקליפורניה, פסטיבל כדורים פורחים הגדול בעולם באלבוקרקי ניו-מקסיקו. בית קפה שמוכרים בו רק קפה, נשק, תחמושת ועוגת גזר. אוכל מקסיקני  "לפנים", מכרות זהב מהמאה ה 19 שהפכו למסלולי אופניים של עשרות קילומטרים, מסלולי הליכה קלים או קשים, ארוכים או קצרים, אבל כאלה שכשמגיעים למפל או לפסגה שלהם, לא רוצים לחזור..., כל כך מדהימים הם היו. הרגע בו סיימתי לרכוב דרך לא סלולה באורך 175 ק"מ - ובלי ליפול, הרגע בו עצרתי לצלם על פיסגה גבוהה באורגון ופתאום הופיעו מולי שני דובים שחורים, האיש האלמוני ששילם על ההמבורגר שלי כי הוא שמע שאני מישראל. ככה, חוויות מדהימות יום אחרי יום אחרי יום. וכל זה, טובל בתוך התשתיות הטובות והחדשות ביותר בעולם. הכל נקי, מסודר, ורחב ידיים. בקושי רואים מכוניות ואנשים. כשכבר יש מפגש עם הולכי על-שתיים הוא תמיד נעים וחברי. אחוז גבוה מאלה, היו גם רוכבי על-שניים. תחושה של חופש בכל מקום. תחושה של ביטחון, נוהגים כמו בני אדם. אם בכלל יש אנשים בקמפינג לא שומעים אותם בכלל ונראה שהם קילומטר ממך או יותר. אין מוסיקה, אין שיכורים. יש אנשים שעצרו ליום או לערב או לשבוע, לתת לטבע ולשקט את הכבוד שלהם. רק תעצור לרגע בצד הדרך להביט במפה - וישר מישהו יעצור לידך לשאול אם אתה צריך משהו.

     

עם שובי ארצה לפני כמה שבועות השאתי תרומה לביה"כ המקומי ומלמלתי את ברכת הגומל כמנהג היהודים. אני מרגיש בר מזל באופן שאי אפשר לתאר. במהלך התקופה של הקורונה רשמתי שני מסעות שונים על האופנוע. האחד 26 יום, השני 72 יום.

בסה"כ, אפשר לסכם אותם למסע אחד של 98 יום, ו 31,000 ק"מ של רכיבה.

פרק ו' - בטיחות, ומלא חוקים...

ביומיים הראשונים של הטיול הראשון לא הייתי מאורגן מספיק טוב ויותר מדי תקלות קטנות צצו להן די מהר. הייתי די מבוהל מכמה מהן והחלטתי "לעצור את התרגיל" ולהתפנות ליום שלם רק לכתיבה של הוראות בטיחות שאין לעבור עליהן בשום פנים ואופן. שיחקתי עם עצמי משחק - "אסור שיקרה כלום", קראתי לו. ולמשחק כידוע יש כללים רבים. התחלתי לרשום אותם. כשקוראים את הרשימה כדאי לזכור - מדובר על אזורים עצומים, לרוב די ריקים מאדם, ללא קליטה סלולרית פעמים רבות לכל היום ועם מרחקים עצומים בין נקודה אחת לשניה. אני מביא כאן מקבץ אקראי של חלק מ"החוקים" הללו:

* סדר הבוקר: מתחיל בקפה, קיפול כל הציוד, מקלחת, אריזה של הכל, (אם עוזב) ואז, תרגילי

   צ'י קונג ראש עד כף רגל. מדיטציה של 5-10 דקות, לדמיין את המשימה שלי להיום, את קצב

   הרכיבה, את קצב הנשימה. לזכור שהמשימה היחידה שלי היום, היא להגיע בשלום, לא שום דבר

   אחר. לא עושה שום דבר בלי לחשוב כל הזמן - מה הסכנות, ומה יכול לקרות לי.

* הדבר האחרון לפני שאני מניע כל בוקר, יהיה בדיקת לחץ אוויר בצמיגים ובדיקה כללית לאופנוע,

   עוד קפה קטן, ו"המראה". כך כל בוקר. זו הדרך היחידה לאתר תקלות או איומים על מצב האופנוע.

   כתבתי בדיוק מה לבדוק. חלק קטן מנייר זה נכתב מניסיון של 35 שנות רכיבה. חלק גדול ממנו

   נכתב מהטעויות של הימים הראשונים, ובהשראת ה "צ'ק ליסט" של הססנה 172. להוציא פעמים

   בודדות של עצלות פושעת (ב 96 ימים), עמדתי בחוקים של עצמי ב 80-90% ממה שקבעתי.  

 * עד 2 בצהריים חייב להחליט איפה אני ישן בערך, ועד לשעתיים לפני השקיעה להיות שם. לא רוכב
    בלילה. הרכיבה בלילה בטיול כזה מסוכנת מאוד ומהרבה סיבות.  

* תמיד עלי - שני טלפונים עובדים, ומפה של האזור בו אטייל. אם אין מפה - יש לצייר תרשים של
   המסלול המתוכנן להיום. (במקרה ואין קליטה סלולרית או ש"הלכו" שני הטלפונים מאיזשהי סיבה).

* לדעת בוודאות שיש תחנות דלק בדרך, ואם אין - לתכנן מראש איפה לתדלק.

* כשישן באוהל - תמיד עם נשק ופנס חזק מאוד ובהישג יד. (מפני חיות בעיקר).

* לקחת איתי תמיד את "תיק יום הדין". זה התיק שאם חזרתי לאופנוע והוא איננו, או עולה לו באש

   מול עיני, עדיין יהיה איתי כל מה שאני צריך כדי לשרוד 24 שעות, כולל דרכון ומזומן, ועוד רשימת

   הישרדות.

* לקרוא על כל מקום שאני עוצר בו ל"צהריים". (צברתי הרבה חוויות וסיפורים בזכות החלטה זו).

* אם אני לבד בערב, (קמפינג, או מלון), אני מקדיש את הערב לאיזשהו נושא. אין לבהות סתם

  בלהבות או לשכב סתם בחדר. יש תכנית לערב, כולל על מה לחשוב, ומה לעשות עם זה. אלה היו

  השעות היפות ביותר.

* פיזיולוגיה - שינה, תזונה, נוזלים, להרגיש טוב וחזק. כל הזמן. לא שותה, לא מעשן.

* לבדוק - אבל באמת: קשירות, צמיגים, כיסים סגורים, דלק, מים, תעודות, כל אלה, אם לא אקפיד -

   יכולים להיות הבעיה שלי, הסכנה שלי, או מה שיגרום לתאונה - שהייתי יכול למנוע.



בכל התקופה החלפתי פעם אחת את התיק שהיה על הכיסא מאחור כי נקרע לו הרוכסן, ובפעם אחרת הלכו לי זוג משקפיים שנפלו לי לנהר באיזה טרק לאורך נהר ה"קולומביה" ליד פורטלנד. כמה כייף היה להושיט יד לתיק אחר, ולהוציא זוג משקפיים חדש. גומיה אחת של ROK נקרעה לי. הרגשתי בעננים להוציא מיד רצועה ספייר ולהמשיך ללא בעיה. בשני מקרים נסחפתי לרכיבה בחושך. התוצאה כמעט היתה קטלנית. פעם אחת דרסתי פגר של אייל, בפעם השניה הגעתי למחוז חפצי כשאני רועד מקור ועייף במיוחד, אחרי 11 שעות רצופות על הכביש. את שלוש השעות האחרונות רכבתי בחושך מוחלט בכבישים נפתלים בקולורדו, 4-8 מעלות צלזיוס וערפל קל. תודה לאל ששני המקרים עברו בשלום אבל שניהם היו סכנת מוות. לא רוכבים בלילה!!!.  במקרה אחר ראיתי שאחת מ 4 התושבות של הארגז הימני שלי לא נראית טוב. "אסדר את זה מחר", חשבתי. עוד באותו יום הארגז עף לי מהאופנוע תוך כדי רכיבה מהירה למדי ובמזל לא היו מכוניות בקרבתי ולא קרה כלום. הייתי גאה שעליתי על זה שיש בעיה בתושבת הארגז. התביישתי שלא טיפלתי בזה מיד. "החוקים שלי עובדים", התרגשתי. אבל הם לא שווים כלום אם לא אקפיד עליהם. אסון נורא יכול היה לקרות.

בכל 98 הימים צברתי גם כמה קשיים. היו 2-3 ימים שהיה לי קר מדי, היו 2-3 ימים שהיו חמים מדי ואולי פעמיים רכבתי כמה שעות בגשם שוטף. היו פעמים שחשתי כאב ממש מהגעגועים הביתה. לילה אחד בקמפינג במונטנה ירד גשם כל הערב והלילה. בזכות היריעה הגדולה שהיתה לי יצאתי די יבש ולא ירד גשם על האוהל. אבל היו דברים שנרטבו פה ושם כמובן. למחרת הלכתי למלון קטן לארגן את הציוד ולייבש הכל. כל פריט יהיה שוב נקי ויבש. בסך הכל הדרך ומזג האוויר האירו לי פנים מדי יום. כמה ימים בודדים ממש של "אי נוחות. זו מתנה נדירה בטיול של כמעט 100 יום באזורים האלו של ארצות הברית.      

            

 
פרק ז' - החוויה רק מתעצמת
אני מרגיש שבנתיבי הטיול שלי כתבתי את המסלול האולטימטיווי לטיול אופנוע בארה"ב. אי אפשר "לסחוט" את ארה"ב נכון יותר או טוב יותר על אופנוע ב - 100 ימי רכיבה. נסעתי בכבישים מהיפים ביותר בעולם, במקומות מרהיבים וטבע פראי עוצר נשימה, כמעט כל יום. לעיתים קרובות חשבתי לי - מתי יהיה "סתם יום"?  יום של רכיבה לא נעימה, נופים לא ממש מיוחדים, ואף סיפור מעניין שקרה. לא היה לי יום אחד כזה. הצלבות של אינספור מקורות הובילו אותי לכבישים היפים ביותר. שעות על שעות של מחקר שנמשך חודשים לפני, ותוך כדי הטיול, הביאו אותי לזיקוק של אתרים, פארקים, נהרות, בקתות, מסעדות, אתרי קמפינג, חצרות של אנשים, בתים של אנשים, היסטוריה של ארה"ב... ברמות שאי אפשר, פשוט אי אפשר, להשיג יותר מזה בכזה זמן. בלי שום רצון להתנשא אומר בסיפוק: מעטים הם האופנוענים שעברו מסע כל כך ארוך, כל כך מורכב, וכל כך יפה, ועם כל כך הרבה מודעות עצמית, שהביאו את הטיול להיות נעים, נח, בטיחותי, רגוע, ומלא חוויות מעל ומעבר לכל מה שדימיינתי לעצמי שבכלל יכול להיות.


                   

פרק ח' - מגיע לו.
וכן, מגיע לו! מגיע לו שיהיה לו שם משלו. מטופש או לא, כך הרגשתי. פתאום הבנתי את הדבר הזה. 

ערב אחד הבטתי בו כשלהבות המדורה הקטנה מרצדות-משתקפות להן על מיכל הדלק המבריק. הקדשתי לו את המדורה הלילית. חשבתי על כל השבילים, על העליות המטורפות, על ברקס אחד או שניים באמצע סיבוב על סף מעטפת היכולות שלי כרוכב והוא - תמיד ידע מה עליו לעשות. הוא צלח את גל החום של אורגון (48.5 צלזיוס), נסיעות בגובה 4,000 מ', אלפי תאוצות ובלימות, ABS משובח - והוא תמיד שם. צנוע, צייתן, מדוייק, גם די יפה, והעיקר - לא מבקש כלום. הוא רק רוצה לדהור. סוס שחור, נאמן וחזק. "טורונדו", יהיה שמו. (על שם סוסו של זורו האגדי). עכשיו גם אני טיפש. לאופנוע שלי יש שם וזה באמת ממש מגיע לו. 

                    

                                    

                           

פרק ט'- "אז מה עכשיו?"

נכון, כבר עפתי על עצמי מספיק, אבל נדמה לי שבמיקרו קוסמוס האופנועני מהזאנר של טיול נוף וטבע על כבישים חלומיים ורכיבה רגועה במרחבים מגוונים מאוד, (לא רכיבת ספורט של "לתת בגז"), בהחלט רשמתי את "אחד הפרקים" בחיי..., כמו שאומרים. דרך עקבות הצמיגים שהשארנו טורונדו ואני, כתבנו את מסלול הרכיבה היפה ביותר האפשרי בארה"ב. 100 ימים בהם נסעתי לאורך ולרוחב של 8 מדינות בצפ'-מע' ארה"ב, עשו את שלהם. מה שאני יודע לעשות היום מ 100 ימים, כבר ידוע. עכשיו אני פונה, לאתגר הבא.


פרק י' - הארה!
כאמור, בעשרות הימים הרבים בהם לא הייתי באזורים מיושבים או בבית של מישהו והייתי לבד, נהגתי להקדיש את הערב לנושא מסויים. לפעמים חשבתי על שירה, קראתי מאמר, חשבתי על חברים שונים שלי, על המשפחה שלי, על עתיד האנושות, על האנשים הרבים שהייתי רוצה לראות יותר, על העסק שלי שנמצא בתרדמת ארוכה ומה לא. וגם, כמובן, מה עלי לעשות עם כל המחשבות האלו. כלומר לא רק לחשוב אלא לנסות גם להעביר את המחשבות למשהו בעל ערך.

                                      

ככל שהתקרבתי למה שהרגיש כמו "תחילת הסוף" של המסע כן התגברה המחשבה, "אוקיי, אז מה עכשיו"?  אז נכון, עשיתי מסע מדהים באורכו ובאיכותו מכל בחינה. אז יש לי כנפי VSTROM "עם רקע אדום", אבל מה עושים עם זה? מה נכון לעשות עם זה? איך תיראה הפעם הבאה שאצא למשימת רכיבה שתביא את כל מה שעשיתי על אופנוע, לזיקוק המיטבי, האיכותי והמספק ביותר? המחשבות לא הרפו. בתחילה, פניתי באופן טבעי לכיוון של מסעות ארוכים יותר ומאתגרים יותר. אולי 150 יום?  אולי אסע למקסיקו או לאלסקה? אבל משהו היה חסר. לא משנה על מה חשבתי שהוא "יותר", הוא הרגיש לי פחות. "יותר מה?" יותר קילומטרים? יותר ימים? יותר מה?

             ולפתע הגיעה ההארה. פתאום..., בום (!!!), נדלק האור, ועלה לי הרעיון הגדול ביותר!

עשיתי שתי החלטות שגורמות לי התלהבות בלתי רגילה. ההרפתקה הבאה "הגדולה יותר" שלי, היא לעשות את אותו הטיול... (!!!), אבל עם שני שינויים מאוד משמעותיים:

1. משך המסע הבא יהיה 27 יום. מתוך כמעט 100 ימים שכולם היו מופלאים ביותר, ליקטתי
    וזיקקתי את כל רגעי השיא של הטיול שלי וחיברתי אותם למסלול אחד אולטמטיווי וייחודי מסוגו
    שמאגד את הכבישים היפים ביותר עליהם רכבתי, עם לקט המקומות המעניינים ביותר, אתרי
    הלינה הנוחים ביותר, אוכל מעניין, עיירות ציוריות, פארקים יוצאי דופן, מסלולי הליכה בלתי
    נשכחים ועוד. אלה הם, אולי, 30 הימים היפים והמהנים ביותר שאפשר לעשות על אופנוע בכל

    ארצות הברית.

2. והדבר השני - בפעם הבאה, לא אהיה לבד. זה הדבר הגדול באמת. בפעם הבאה אצא עם כמה
    חברה' נפלאים שיצטרפו אלי לטיול מיוחד, עם אנשים מיוחדים, במסלול מיוחד. אגשים חלום
    לכמה אנשים, (6-8 חברה' "גג"),  ואלה יקבלו טיול, חוויית טבע וחווית רכיבה שהם אפילו לא
    מסוגלים לדמיין. החלטתי לחלוק את כל הטוב הזה עם קבוצה קטנה של רוכבים שתמיד 
    חלמו לעשות דבר כזה וסוף סוף הגיעה עבורם ההזדמנות לעשות את זה נכון, בטוח, מקצועי
    ומאורגן, אבל אינטימי חברתי ואיכותי. אנשים שאוהבים אנשים, טבע ואופנועים, ובסדר הזה...


       

פרק יא' - עוד חלום בדרך

"בפעם הבאה - לא אהיה לבד". זה! אין דבר שיסב לי עונג רב יותר מאשר לחלוק עם אחרים את החוויה האדירה שעברתי. בשנה החולפת נסעתי משך 100 ימים מופלאים לאורכן ולרוחבן של 8 מדינות בצפ' מע' ארה"ב ועכשיו כל מה שאני רוצה זה למצוא את "חבורת המופלאים" שרוצים לחוות את זה יחד איתי, במסלול אחד של (בערך), 3-4 שבועות. אינני רוצה טיול ארוך יותר או מסוכן יותר. אני רוצה טיול מעשיר יותר..., ואין לי ספק שעבורי להוביל קבוצה קטנה ואיכותית בטיול חלומות שכזה, יכולה להיות הרפתקה פי מאה יותר מספקת מכל מה שעשיתי עד היום על אופנוע.

אני כבר לא יכול לחכות לראות אותנו מורידים את הקסדות בהגיענו למלון או לקמפינג בסוף יום רכיבה ולראות חיוך רחב של אושר על הפנים שלנו. לקום בבוקר ולעמוד ליד הגזיות ולשתות קפה תוך כדי ההכנות ליציאה. לצאת בערב ולפרק המבורגר טוב ולדבר על היום שהיה, או להגיע יחד לפסגה של Smith Rock, או לשבת לנוח על שפת איזה מצוק מדהים, ולהביט סביב שעה ארוכה.

אין מסע דומה לזה לא באורך ולא בעוצמת החוויה. זה מסע שמי שייצא אליו לעולם לא יחשוב "כמה זה עלה" או כמה ימי עבודה הוא "הפסיד" - לכשישוב. שילוב של רכיבה זהירה ורגועה, מקומות ואתרים מדהימים, וחברותא בסגנון אחר. בישולים, שיחות, מדורה, קצת יציאות בערב כשיש לאן, וקצת לפגוש אופנוענים אחרים. תמהיל אופטימאלי של כל מה שיפה כשמטיילים בטבע על אופנוע ארבעה שבועות רצופים בפלא הגיאוגרפי הבלתי נגמר הזה שנקרא  Then Great American West. איזה חלום...

אז כבר הכל (כמעט) מוכן ומאורגן, (מסלול, אופנועים וכו') ועכשיו רק צריך למצוא את שמונה ה"משוגעים" שחלמו תמיד לעשות טיול אופנוע מיוחד ויחיד מסוגו. (אין מדובר בחברה מסחרית או בפעילות למטרת רווח, מדובר על 8 חברה' נפלאים שחברו למסע של 3 וחצי שבועות משכרים של טבע, אופנועים, וחברותא, בכבישים והאזורים היפים בעולם, לא פחות. נבנה קבוצה שחבריה ממסכימים על שני דברים חשובים:

- לרכוב כל יום, באווירה של קבוצה, ולפי הכללים. אנו יוצאים למסע של פעם בחיים והוא יהיה מאוד מוקפד
   בכל הנוגע לתרבות הרכיבה. הטיול מתאים לכל אופנוען שיש לו רישיון ישראלי לאופנוע מעל 500 סמ"ק. בין
   אם אתה אופנוען ותיק ופעיל כיום ובין אם לא רכבת שנים ארוכות, הטיול הזה מתאים לכל אופנוען
   עם רישיון מתאים לאופנוע של 500 סמ"ק ומעלה. הדגש בטיול הזה אינו בלרכוב מהר, אלא ההיפך. לרכוב
   בנחת, להינות מהאוויר, לנשום עמוק, ולהינות מחברתם של שאר חברי ה"משלחת".  

- שתיים, להיות נחמד. זה הכל. להיות נחמד גם אם משהו השתבש או זה לא היום שלך. לתת קצת
   מעצמך לקבוצה. גם ברכיבה, אבל גם בכל השאר. כל אחד מהמשתתפים יתרום משהו מעצמו
   לקבוצה. אולי הרצאה, אולי נגינה, אולי פעילות מאתגרת אחרת, אבל אנחנו נוסעים ב-י-ח-ד.


                   

פרק יב' - בואו איתי !

אי-שם בסביבות ספט' 2023 ניפגש בסן-פרנסיסקו, ונתחיל מסע שרבים חולמים עליו, ומעטים זוכים להגשים.

מתענינים ברצינות?   תפנו אלי בפרטי או בווטסאפ ל 050-5240809 , ומשם 'נתגלגל' הלאה... 😊

חשוב לדעת:

אין מדובר בפעילות מסחרית!  נוסעים כמו שחברים טובים נוסעים ביחד - עם המון סבלנות ואהבה זה לזה. להכיר, לזרום בכייף, לרכב רגוע ובטוח, לנשום נופים וטבע וחוויית רכיבה של פעם בחיים. זהו מסע שנבנה בקפידה רבה ומניסיון אמיתי בשטח.  

                     

מה כדאי לדעת לפני שנרשמים?

* אין צורך במימנויות רכיבה יוצאות דופן. יהיו 2-3 מפגשי רכיבה כחלק מההכנות למסע.

* המסע מוגבל ל 8 משתתפים לכל היותר. (עדיפות לנרשמים יחד).

* המסע מתחיל ומסתיים בסן פרנסיסקו ויימשך 27 יום. 

* זה לא טיול קל והוא לא מתאים לכל אחד, מומלץ להיות בריא ובכושר גופני סביר ומעלה.

* מסע זה אינו זול, כמובן. המחיר הסופי ייקבע בהתאם להעדפות שונות של חלק

  מהמשתתפים בפועל. קנה מידה? מסע כזה עולה בערך פי 2 מטיול דומה של 14 יום

  בארה"ב. המסע יכלול אופנועים, ציוד rארוחות בוקר וערב, כניסות רבות לאתרים מיוחדים, 20 לילות בבתי
  מלון, ועוד  כ - 10 לילות באתרי קמפינג מקסימים, עם כל הציוד הדרוש. 

רוצה להצטרף? יאללה, תביא חבר או שניים, ותתחילו את ההרשמה. כדי להירשם ללא התחייבות בשלב זה, כל שעליך לעשות זה לפנות אלי ולבקש את "טופס ההרשמה הראשונית".

מסע זה מוגבל לשמונה משתתפים לכל היותר. את הטיול מובילים רענן לוי ועוד חבר, אופנוען ותיק (52), רון פאוורס, אמריקאי מסיאטל. שנינו רוכבים ברציפות 30 שנה ועם ניסיון רב במסעות ארוכים, והמסע יהיה באזורים בהם שנינו נסענו שבועות ארוכים ממש לאחרונה.  (בשנתיים האחרונות פאוורס רכב כ 70,000 ק"מ בכל ארה"ב על אפריקה טווין DCT. עד לאחרונה, היה מבכירי שירותי הכבאות של העיר טקומה, ליד סיאטל).

רענן לוי

רענן לוי, איש עסקים, 57, גר בעשרת (ליד גדרה). נשוי ואב לארבעה. רוכב על אופנועים כבדים 35 שנה,

כ - 250,000 ק"מ עד היום. ב 30 השנים האחרונות בעלים של חברת תיירות המתמחה בהבאת קבוצות מאורגנות לישראל. בעבר שימש כיועץ לראש הממשלה אריאל שרון, וכן עסק רבות בפעילות חברתית בכל הארץ בדגש על נוער בסיכון. תחביבים: אופנועים, טייס, צילום, סקי, ועוד.

(כיום רוכב על גוצ'י  V85tt, וסוזוקי  VSTROM 1000).

לפרטים נוספים והרשמה נא לשלוח סמס או ווטסאפ - "בקשר למסע לארה"ב" , לטלפון   050-5240809 , ואחזור אליך.